ת"א 30206-07-14

תקציר

בעליו של מבנה מסחרי בירושלים, בו שוכן מרכז רפואי המנוהל על ידי התובעת מס' 1, השכיר חנות לחברה בשם פרופיר בע"מ למשך 999 שנים. הסכם השכירות קבע את מטרת השימוש בחנות, שכללה פריטי אופנה ואביזרים, וכל שינוי במטרה דרש אישור מראש ובכתב מהבעלים ומחברת הניהול, התובעת מס' 2. פרופייר מכרה את זכויות החכירה שלה לנתבעת, שהתכוונה לפתוח מרכז רפואי מתחרה בחנות ופנתה לרופאים מהמרכז של התובעת מס' 1 להצטרף אליה. מחשש לתחרות, ביקשה התובעת מס' 1 פעמיים מהנתבעת להבהיר את מהות השימוש המיועד שלה בחנות ולהימנע מכל פעילות מתחרה. הנתבעת התעלמה מבקשות אלה והמשיכה בתוכניותיה. היא גם לא שילמה דמי ניהול ולא השאירה את החנות פתוחה בשעות שנקבעו בהסכם הניהול. התובעים תבעו לאכוף את הסכם השכירות ולהגביל את השימוש של הנתבעת בחנות למטרות המוסכמות או, לחילופין, להכריז על ההסכם כבטל. הנתבע טען כי המניע לתביעה היה נקמני ואינטרסנטי, וכי ההוראה המגבילה את השימוש בחנות אינה תקפה ואינה ניתנת לאכיפה. בית המשפט מצא כי הנתבעת הפרה את הסכמי השכירות והניהול בכך שהשתמשה בחנות למטרות אחרות מאלה שנקבעו. היא קבעה כי ההוראה הקובעת את ייעוד החנות תקפה ואינה מנוגדת לתקנת הציבור, שכן היא שומרת על אופיו של הבניין. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי התובעים לא אכפו באופן עקבי את סעיף המטרה ופעלו בחוסר תום לב. עם זאת, השופט פסק לטובת התובעים, והורה לנתבעת לקיים את התכלית המוסכמת, בכפוף ללוח זמנים מוגדר להגשת בקשה לשינוי המטרה ולאפשר לבעלים לשקול בקשה כזו. הצו נכנס לתוקף בתום תקופת השכירות של השוכר הנוכחי. שני הצדדים היו אחראים להוצאותיהם המשפטיות.