ע"א 294/76

תקציר

במקרה דנן פסק בית המשפט העליון לטובת המערערת, חברת תיווך שתבעה מהמשיבים שכר טרחה בגין רכישת וילה בסביון. המערערת טענה כי הגישור ביניהם היה הגורם העיקרי שהוביל למכירת הווילה, למרות שהמשיבים טענו כי השתמשו במשרד תיווך אחר, "עתם". בית המשפט פירט מספר נקודות מרכזיות: מתווך זכאי לשכר טרחה אם מעשיו הם הגורם העיקרי לעסקה, גם אם מתווך אחר נכנס מאוחר יותר. מהראיות עולה כי בא כוח המערערת הציג לראשונה את הנכס בפני אשת המשיב, שאהבה אותו ודנה עמו במחיר. עם זאת, מתווך אחר השלים את העסקה. בית משפט השלום צידד בתחילה במערערת, אך בית המשפט המחוזי הפך זאת וצידד במשיבים. בית המשפט העליון החזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום, כאשר דעת הרוב קבעה כי הכנסתו הראשונית של המתווך הייתה בעלת השפעה מספקת כדי להצדיק תשלום דמי תיווך. למרות דעתו החולקת של השופט י' כהן, שטען כי מעשיו של המערער אינם הגורם היעיל, הדגיש בית המשפט את סמיכות ההצעה ומחיר הרכישה הסופי ואת הזמן הקצר בין מעשים אלה כגורמים המאששים את טענת המערערת. משכך, נקבע בפסק הדין כי המערערת ראויה לדמי תיווך, נוכח השפעת הגישור הראשוני.