ע"א 4685/19

תקציר

המערערים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את טענת הפתיחה שלהם לביטול פסק דין קודם של בית המשפט העליון. תחילה, בשנת 2013, הגישו המערערים, יורשי מקרקעין שהועברו לעיריית חולון בשנת 1946, עתירה בה טענו לזכויות לפי סעיפים 196 ו-195(2) לחוק התכנון והבניה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם העיקרית לפי סעיף 196 אך קיבל את החלופה לפי סעיף 195(2). שני הצדדים ערערו, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה בעניין סעיף 196, וקבע כי העברת הקרקע נעשתה מרצון ולא הופקעו. בית המשפט העליון הסכים עם המשיבים כי לא התקיים התנאי לסעיף 195(2), המחייב שינוי ייעוד. המערערים ביקשו לקיים דיון נוסף, שנדחה בשנת 2015, והפך את פסק הדין בערעור לסופי. למרות זאת, הם פנו להתדיינות משפטית נוספת בשנת 2018, וקראו תיגר על עקביות פסק הדין בנוגע להנחות שינוי ייעוד. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בשנת 2019, תוך שהוא מציין כי אין סתירה ומדגיש את היעדר הסמכות להתערב בפסקי דין של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון ראה בערעוריהם המתמשכים של המערערים ניצול לרעה של ההליך המשפטי, תוך פגיעה בעקרון הסופיות. הערעור נדחה שוב, תוך הערות כי טענת הסתירה מופרכת. משכך, חויבו המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 100,000 ₪.