בר"ע 5111/96

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לקביעת שכר טרחה בתיק הוצאה לפועל. המבקש, שמינה כונס נכסים, ביקש לחשב את שכר הטרחה לפי שווי הנכס המשועבד, ואילו המשיב טען לחישוב המבוסס על סכום החוב המופחת. ראש ההוצאה לפועל צידד באחרון, מה שהוביל לערעור זה. פסק הדין מכיר בכך שטענות החייב חורגות מעבר לפרשנות מילולית של המונח "פרעתי" וכוללות כל טענה שתפטור אותו מקיום פסק הדין. היא מתייחסת לבקשה כאל ערעור לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל ותקנות סדר הדין האזרחי. הסעיף דן בדעות השונות של המבקש והמשיב באשר לשיטת החישוב המתאימה לשכר טרחת הכונס, כאשר המבקש תומך בשיעור יחסי לשווי הנכס והמשיב תומך בהחלטת מנהל ההוצאה לפועל לבסס אותה על סכום החוב. בפסק הדין צוין כי אין הכרעה הלכתית ברורה בעניין זה, ועל כן שיקול דעתו של מנהל ההוצאה לפועל נשמר, שכן אין הצדקה שערכאת ערעור תתערב. בנוסף, פסק הדין מצדד בתלונתו של המבקש על ההוצאות הכרוכות באיתור החייבים. היא קובעת כי על המשיבים לשאת בהוצאות הוצאות אלה, ומשנה את החלטת ראש ההוצאה לפועל בהתאם. בסיכום דחיית הערעור נקבע בפסק הדין כי בנסיבות העניין אף אחד מהצדדים לא יישא בהוצאות המשפט של הצד השני.