ק"ג 17522-09-19

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על סכום הכספים הזמינים למשיכה מתוכנית פנסיה. המערער, שהיה מבוטח בקרן הפנסיה של המשיב, הגיש בקשה לפדיון כספו בהגיעו לגיל פרישה. המשיב הודיע למערער כי הסכום העומד לרשותו נמוך משמעותית ממה שציפה, בשל הלוואה שנטל המערער בשנת 1975. המערערת הכחישה שאי פעם נטלה הלוואה כזו ופנתה לבית המשפט כדי לערער על חישוב המשיב. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענת המשיב כי המערערת אכן נטלה הלוואה ודחה את טענת המערערת. בערעור, סלע המחלוקת העיקרי היה האם המערערת נטלה הלוואה. ערכאת הערעור קבעה, כי לא ניתן לערער על קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי המערערת נטלה הלוואה, נוכח הראיות התיעודיות שהציג המשיב והזמן שחלף מאז נטילת ההלוואה הנטענת. בית המשפט הדגיש כי הערעור התמקד בשאלה עובדתית זו, ועל כן דחיית הערעור הייתה בלתי נמנעת. עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות המשיב והטיל עליהם הוצאות בשל אי מסירת מידע מדויק ועדכני למערערת בדבר ניכוי ההלוואה. המשיב חויב לשאת בהוצאות המערערת בסך 20,000 ₪.