בד"מ 11/20

תקציר

ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים זיכתה את הנמען, עו"ד, מהאישום העיקרי שיוחס לו, בו נטען כי ניצל את מצבו של המתלונן וגבה ממנו שכר טרחה מופרז, וכן אישום נוסף של סירוב להחזיר את מסמכיו ותיקיו. עם זאת, הנמען הורשע בשני סעיפים נותרים; האחת בגין אמירות בלתי הולמות כלפי המתלונן ואי שמירה על כבודו של מקצוע עריכת הדין, והשנייה בגין אי מסירת דין וחשבון כספי מפורט למתלונן בנוגע לעניינים ולתשלומים הרבים בהם טיפל עורך הדין עבורו במשך ארבע שנים. הוועדה מצאה כי הראיות אינן תומכות בטענה כי עורך הדין ניצל את מצוקתו או חוסר הבנתו של המתלונן, או כי ביצע "מרמה ותחבולה" כנטען בתלונה. הוועדה גם לא מצאה הוכחות לכך שעורך הדין ביצע את עבירות המשמעת המיוחסות לו בדבר ניצול מצבו של הלקוח, במיוחד בהתחשב ברף הראייתי הגבוה הנדרש לתביעה כה חמורה. באשר לטענה כי עורך הדין סירב להחזיר את חוטי המתלונן, קבעה הוועדה כי גם הראיות אינן תומכות בטענה זו, וכי עורך הדין מוכן להחזיר את התיקים למתלונן אם יתבקש, כפי שהצהיר. עם זאת, הוועדה מצאה את עורך הדין אשם בכך שלא מסר ללקוח דין וחשבון על מצב תיקיו, בניגוד לכלל 42 לכללי לשכת עורכי הדין, המחייב עורכי דין למסור ללקוחות דין וחשבון על מצבם הכלכלי לפי דרישה. הוועדה הדגישה את חשיבות השמירה על נורמה זו, במיוחד במקרים בהם טיפל עורך הדין בתיקים רבים עבור הלקוח לאורך תקופה ארוכה, והתשלומים ששולמו היו משמעותיים. בנוסף, הרשיעה הוועדה את עורך הדין בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין בשל התבטאויות מוקלטות שאמר כלפי המתלוננת, שכללו צעקות והעלבות כלפי הלקוח. הוועדה הדגישה כי על עורכי הדין לגלות איפוק ולא להיגרר לאמירות שאינן מכבדות את כבוד המקצוע, גם אם הלקוח קשה. הוועדה החליטה על נזיפה, קנס בסך 2,500 שקל שישולם ללשכה ושלושה חודשי השעיה על תנאי, בתוקף לשלוש שנים, מותנים בכך שמקבל הקנס לא יבצע את העבירות בהן הורשע. עוד קבעה הוועדה כי המקבל לא היה צריך לשלם פיצוי או הוצאות ללשכה, בהתחשב בכך שהוא זוכה מהאישום העיקרי. הן לנמען והן למתלונן הייתה הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי בתוך 30 יום.