בג"צ 1758/11

תקציר

במקרה של אפליה בשכר, פסק בית הדין הארצי לעבודה נגד העותרת, שמצאה כי שכרה כיועצת נמוך משכרו של עמית לעבודה עבור אותה עבודה. בית הדין הכיר באפליה בשכר לפי חוק שכר שווה לעובדות ולעובדות, אך לא הרחיב זאת לתביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה שיכולה לאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק. העותרת ביקשה תחילה שכר נמוך מזה של עמיתו, סטיבן מור, למרות ששניהם הועסקו בנסיבות דומות. בית הדין הכיר בכך שהמעסיק לא הצדיק את הפער בשכר, ובכך פסק לטובת העותרת לפי חוק שכר שווה ופסק פיצויים השווים להפרשי השכר. עם זאת, בערעור הגיע בית הדין הארצי לעבודה למסקנה כי הוכחת אפליה בשכר לפי חוק שכר שווה אינה מקימה באופן אוטומטי הפרה לפי חוק שוויון הזדמנויות, הדורשת הוכחת אפליה "מחלל" מגדר. בית המשפט הדגיש את נטל ההוכחה והסעדים השונים הקיימים על פי כל דין. המקרה עורר דיונים משמעותיים על פרשנויות חקיקתיות, עם דעות מנוגדות בשאלה האם פערים הנובעים ממשא ומתן על שכר משקפים מטבעם אפליה מגדרית. בסופו של דבר, בית הדין קבע כי בעוד חוק שכר שווה מתייחס לפערי שכר כלליים, חוק שוויון הזדמנויות דורש קשר סיבתי מובהק בין פער השכר לבין מינו של העובד. למרות זאת, בית הדין הכיר בסוגיית פערי השכר המתמשכים ובקושי של עובדים להוכיח אפליה, והצביע על הצורך באיזון חקיקתי כדי להגן על זכויות העובדים באופן יעיל.