ע"ע 201/09

תקציר

במקרה דנן, פסק הדין נסוב בעיקרו סביב חובותיה של המערערת ביחס לפיצויי עובדים וסוגיות נלוות בקרנות הפנסיה. חלק ניכר מהחלטת בית המשפט התמקד בפרשנותן ויישומן של תקנות קרן פנסיה מקיפה של קרן בניין ממרץ 2003, ובפרט בנוגע לתעריף וחריגה מהשכר לצורך חישוב קצבת הנכות. ערעורה של המערערת נדחה ברובו, כאשר בית הדין הדגיש את אחריותו של העובד להוכיח נזק ולקבוע את השכר הפנסיוני האבוד, משימה שלא מולאה בהקשר זה. בית הדין החליט להחזיר את נושא קביעת השכר לבית הדין המחוזי לבחינה נוספת, תוך הדגשת הצורך לשקול את תוספות "השכר האמיתי" של העובד. בנוסף, הדיון התרחב לחישובי תוחלת החיים, תוך התחשבות במותו של העובד ומחלוקת על ההשפעה שהייתה לכך על חישוב מחדש של נזקים. אחת הטענות המרכזיות נסובה סביב השאלה האם היה על בית הדין האזורי לנכות קצבת נכות כללית מסכום הפיצוי בשל הוראה בחוק הביטוח הלאומי, אך טענה זו נדחתה בסופו של דבר. מכריע לא פחות היה הדיון המשפטי באחריותה ובהתחייבויותיה המשפטיות של קרן הבניה, אשר סירבה לתשלומים של המערערת שנועדו לכסות תקופות קודמות של אי תשלום. סירוב זה הוביל לכשלים פוטנציאליים בביטוח עבור העובד. בבואו לפרש את סעיף 19א לחוק הגנת השכר, קבע בית המשפט כי סירובה של קרן הבניין היה שלא כדין והדגיש את אחריותם הסטטוטורית של הקרנות לשמור על הטבות העובדים למרות כשלי התשלום של המעביד. כך, כל מחדל של הקרן שהביא לפקיעת הכיסוי הפך את הקרן לאחראית חלקית, אם כי בית המשפט הכיר בעילות אפשריות לתביעות השיפוי של המערערת שלא טופלו. לסיכום, ההחלטה חייבה לבחון את חובותיה של קרן הבניין על ידי ערכאה נמוכה יותר וקראה להקפיד על קביעת שכר וסטנדרטים של כיסוי ביטוחי בהתאם לתקנות הפנסיה והחקיקה הסוציאלית הקיימות.