ע"א 1312/02

תקציר

הערעור נסב על שתי שאלות מרכזיות הנוגעות לחישוב היטל השבחה. השאלה הראשונה נוגעת לתכנית המוצא לצורך החישוב האמור, כאשר המערערים טוענים כי אין לראות בתכנית נת/496, תכנית הפקעה, תכנית התקפית והיא בטלה ומבוטלת מחמת איחור בהפקעה. עם זאת, השופט קבע כי התכנית תקפה ומהווה נקודת מוצא ראויה, שכן הליכי שינוי הייעוד וההפקעה שונים זה מזה והמערערים יכלו לדרוש פיצויים בעת פרסום התוכנית. השופט דחה גם את הטענה כי התכנית בטלה בשל אי חוקיות, שכן לא נמצאו פגמים. בנוסף, נדחתה הטענה כי התכנית היא תכנית השבחה, שכן ראיות המערערים אינן חד משמעיות. השאלה השנייה נגעה לאופן חישוב שווי העלילה המוצאת. המערערים והמשיבים חלקו על פרשנותו של סעיף 4(6) לתוספת לחוק התכנון והבניה, ובפרט בדבר הכללתו או החרגתו של שטח קרקע מופקעת מהחלקה. השופט צידד בפרשנותם של המשיבים ומצא אותה עקבית והגיונית יותר. זאת ועוד, השופטת הסכימה עם טענת המשיב כי השמאי המכריע שקל את כל שטח הקרקע וכי הערכתו התבססה על ציפיות השוק להפקעה עתידית ולא על עצם ההפקעה. לפיכך, שיטת השמאי לא נפלה. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין.