עב"ל 20383/97

תקציר

המקרה נסוב סביב סוגיית יחסי עובד מעביד בין מנהל לבעל מניות בחברה. המערערת, שהחזיקה ב-99% ממניות החברה, טענה כי היא עובדת כשכירה בחברה שניהלה, ולכן עליה לקבל דמי אבטלה בעקבות סגירת החנות. בתוך כך, טען המשיב, המוסד לביטוח לאומי, כי עבודתה של המערערת נותרה בעינה גם לאחר הקמת החברה וכי אין הפרדה בין תפקידיה כבעלת מניות לבין עובדת, דבר המעיד על כך שהיא אינה עובדת. דעת הרוב, שנכתבה על ידי המשנה לנשיאה אלישבע ברק ואליה הצטרפו השופט עמירם רבינוביץ ונציגת הציבור אורלי ביטי, קבעה כי למערערת אכן היה תפקיד כפול כבעל מניות וכעובד. הם הדגישו כי אדם יכול להחזיק בו זמנית בתפקידים שונים בחברה וכי יש לקחת בחשבון את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. זאת ועוד, דעת הרוב קיבלה את הטענה כי החברה הוקמה מטעמים כלכליים לגיטימיים וכי ניתן להבחין בין עבודתה של המערערת כשכירה לבין תפקידה כבעלת מניות. לפיכך, קבע בית המשפט כי המערערת זכאית לדמי אבטלה. מנגד, השופט יגאל פליטמן ונציג הציבור צבי גינזברג חלקו על כך, וטענו כי מעמדה של המערערת כבעלים וכמנהל של החברה אינו מאפשר לראות בה עובדת הזכאית לדמי אבטלה. הם טענו כי הכרה במערערת כעובדת תיצור מצב אבסורדי וכי נסיבות הקמת החברה וסידור עבודתה מצביעות על פיקציה ומניפולציה. לטענת ההתנגדות, מעשיו של המערער מעידים יותר על עצמאי או בעל עסק מאשר על שכיר.