ת"פ 60150-03-16

תקציר

הנאשם ביצע מספר מעשים לרבות פריצה, גניבה ונהיגה בזמן פסילה. השופט קבע כי יש לראות את כל מעשיו של הנאשם כאירוע בודד בשל הקרבה בזמן ובמקום, והמניע הדומה מאחורי כל עבירה. לפיכך, קבע השופט טווח ענישה הולם אחד של 18 עד 36 חודשי מאסר, לצד ענישה אגבית. לאחר מכן דנה השופטת בשאלה האם שני עונשי המאסר המותנים התלויים ועומדים נגד הנאשם צריכים לחפוף או להצטבר זה לזה, והגיעה למסקנה כי יש לחפוף ביניהם, שכן יש לראות את כל העבירות כחלק מקטגוריה פלילית אחת. לאחר מכן, בחן השופט האם עונשי המאסר המותנים צריכים לחפוף או להצטבר עם העונש שהוטל על הנאשם. על פי חוק העונשין, יש לרצות את עונש המאסר שהוטל ואת העונש המותנה שהוחל עליו ברצף, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת מטעמים מוצדקים. השופט פסק לטובת עונשים מצטברים, שכן התנהגותו של הנאשם לא הצדיקה חריגה מהכלל, ולא ניתן לראות בנסיבותיו האישיות סיבה מיוחדת לעונשים חופפים. השופט שקל גם נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, לרבות עברו הפלילי של הנאשם, הודאתו והבעת החרטה, הנזק שנגרם לו מעונש המאסר, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ונסיבות חייו המורכבות. למרות שהנאשם הראה הבטחה מסוימת בהליך הטיפולי הראשוני שלו, השופט קבע כי אין סיכוי ממשי שהנאשם ישתקם בעתיד, מה גם שהפסיק את הטיפול. לפיכך החליטה השופטת שלא לחרוג ממתחם הענישה המתאים. בסופו של דבר, נגזרו על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל ומאסרים מותנים שונים, לצד עונשים נוספים כגון פיצויים וקנסות.