ת"א 563/96

תקציר

התיק סובב סביב תביעת נזיקין כתוצאה מתאונה בה היה מעורב מנוף המבוטח כרכב על ידי הנתבע, אליהו. התובעים תבעו פיצויים ממספר נתבעים, ביניהם אליהו. במהלך ההליך ביקשו הנתבעים לצרף את המבטחים כצדדים, דבר שנעתר. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי אליהו אחראי לפיצוי התובעים, בהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון במקרה דומה (פרשת חמאדה). אבנר, נתבע נוסף שהיה שותף לביטוח המנוף, ערער על החלטה זו, ובית המשפט העליון פסק לטובת אבנר, בקובעו כי בית המשפט המחוזי לא דן די הצורך בתביעות חוזיות. לאחר מכן הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי להמשך בדיקה. לאחר חודשים של התלבטויות, קבע בית המשפט דיון לעדות עדים. עם זאת, הצדדים הגיעו להסכמה להסתמך במקום זאת על ראיות תיעודיות. בפסק הדין המקורי נקבע כי אליהו, לאחר שביטח את העגורן כרכב, היה אחראי לפיצוי התובעים, לפי תקדים פרשת חמאדה. בעקבות זאת ביקשו התובעים כי המבטחים ישלמו את הפיצוי המוסכם. אליהו התנגד לכך, וטען לזכות לחזור על התביעה נגד נתבעים אחרים. בית המשפט דחה את טענות אליהו והדגיש כי יש לקיים את חובת המבטחת לפצות את הנפגע, מה גם שפוליסת הביטוח הייתה לרכב אחיד והמבטחת גבתה עבורו פרמיות. כמו כן, בית המשפט הדגיש שיקולים של הגינות, צדק והרתעה, והגיע למסקנה כי המבטחת אינה צריכה ליהנות מביטוח רכב שאינו עונה להגדרה המשפטית של רכב מנועי. סיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי אליהו ואבנר אינם זכאים לשיפוי או השתתפות מנתבעים אחרים. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאותיו המשפטיות. החלטה זו התקבלה על בסיס עקרונות של צדק, הגינות ומדיניות משפטית, המבטיחים כי חברות הביטוח ימלאו את חובתן לפצות את הנפגעים בגין נזקים.