ת"א 21339-04-12

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת בגין אי תשלום ארנונה בין השנים 1996-2011. הנתבעת לא חלקה על אי התשלום אלא העלתה טענת התיישנות בגין המסים משנת 1996 עד שנת 2005. בית המשפט בחן שתי טענות שהעלה התובע בתגובה. ראשית, טען התובע כי תשלומים חלקיים ששילמה הנתבעת לאורך השנים מהווים הודאה בזכות, המאפסת את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בית המשפט מצא כי התשלומים ששילמה הנתבעת אינם קשורים למיסים הנתבעים בתביעה ולא הודה במפורש בזכותו של התובע, ולכן לא איפס את תקופת ההתיישנות. שנית, התובעת טענה כי הליכי גבייה מנהליים, לרבות שליחת דרישות תשלום, התראות והטלת עיקולים מנהליים על חשבונות הנתבעת, עצרו את תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי ההליכים בהם נקט התובע היו בלתי מספקים וספורדיים, ואינם עומדים בדרישות להפסקת תקופת ההתיישנות. גם אם הליכי הגבייה המנהליים יכלו להקפיא את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה אזרחית - שבית המשפט נטה אליה - ההליכים במקרה זה לא היו מספקים. כתוצאה מכך, התביעה למסים משנת 1996 עד 2005 נדחתה עקב התיישנות. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.