רע"א 3899/20

תקציר

בפסק דין זה בנוגע לבקשת רשות ערעור, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, בעיקר בשל בעיות שיפוטיות. העניין המרכזי נסב סביב השאלה לאיזה בית משפט יש סמכות לדון בתביעות הקשורות למקרקעין. על פי חוק בתי המשפט, סוגיות של החזקה, שימוש או חלוקה במקרקעין מצויות בסמכותו של בית משפט השלום, ואילו תביעות בעלות מצויות בידי בית המשפט המחוזי. בדרך כלל, תביעות הנוגעות למקרקעין לא מוסדרים נתפסות כחוזיות ולכן מוכרעות על בסיס שווי התביעה, כפי שנראה במקרה קודם, Alush v. עיריית טבריה. עם זאת, כאשר מקרקעין עוברים הסדר, פקודת ההסדר קובעת את סמכות השיפוט. באופן ספציפי, סעיף 43 לפקודה מאחד את הסמכות בבית המשפט המחוזי לדון בסכסוכים באזורי יישוב, כפי שהודגש בפסקי דין קודמים כגון אגבאריה נ' אגבאריה. במקרה הנוכחי, הקרקע המדוברת נמצאת בהסדר, מה שהופך את בית המשפט המחוזי לפורום המתאים לתביעות. המבקש טען כנגד זה, והצביע על הליך פשרה ממושך של למעלה מ-50 שנה, אך בית המשפט ציין כי יש להפנות טענות אלה לערכאות המוסמכות באמצעות "התקפה ישירה". זאת ועוד, הסתמכותה של המבקשת על סעיף 108 לפקודה, המגביל את סמכותו של בית המשפט המחוזי בתביעות מסוימות של בית משפט השלום, נמצאה בלתי רלוונטית, שכן התביעה נסבה על בעלות. משכך, נדחתה הבקשה, והמבקש חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך של 3,000 ₪. ההחלטה ניתנה ב-27 באוגוסט 2020.