עע"מ 2098/20

תקציר

הערעור התקבל, תוך שהוא הופך את החלטת בית משפט קמא, אשר העניק למשיבים רשות ערעור למועצה הארצית לתכנון ובנייה על תכנית באזור התעשייה רמת בקעה. בית המשפט הדגיש כי תפקידו אינו לפעול כמתכנן אב, אלא להתערב רק כאשר מתגלים פגמים משמעותיים בהחלטות תכנוניות. המשיבים ביקשו לקשור את עניינם האישי עם סוגיות רחבות יותר של התיישבות האוכלוסייה הבדואית בנגב, שבית המשפט מצא בהן צורך. התכנית, התואמת תכנית מתאר (תמ"א 23/14/4), נועדה להקל על העתקת מתקנים ביטחוניים מאזורים אחרים ולא קראה לפינוי. מהחלטתו של בית משפט קמא משתמע כי התכנון אינו יכול להתקדם אם קיימות בנייה בלתי חוקית, דבר שבית המשפט לעררים חלק עליו, תוך שהוא מדגיש כי התכנון צריך להנחות את הבנייה ולא להיפך. הובהר כי המשיבים בנו שלא כדין, ודרישתם להחריג את שטחם מהגבלות הבנייה אינה מוצדקת. מאחר שלמועצה הארצית אין כלים לספק פתרונות מגורים, הערר נחשב מיותר. המשיבים הופנו לקהילת אבו קרינאת לצורך דיור, ושינויים עתידיים עשויים להקל בהגבלות, אך אין בכך כדי להצדיק החרגה מיידית מהתכנית. המקרה הודגש כתזכורת לרשויות לטפל בבנייה הבלתי חוקית בנגב. בסופו של דבר בוטלה החלטתו של בית משפט קמא, ללא צו להוצאות, ובהסכמה פה אחד של השופטים.