ע"ע 19513-10-23

תקציר

פסק דין זה דן בערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, המאפשר ערעור לבית הדין לעבודה בתוך 45 יום. על בית המשפט להחליט האם ימי הפגרה נכללים בתקופת הערעור בת 45 הימים, והאם תקנה 126 חלה במקרה זה. התקנה קובעת כי תקופת הפגרה לא תיכלל במספר הימים הקבוע בתקנות בית הדין, אלא אם כן ניתנה הוראה אחרת. בית המשפט מגיע למסקנה כי תקנה 126 אינה חלה באופן אוטומטי על חקיקה ראשית, וצריך להיות שיקול דעת שיפוטי אם יש טעמים כבדי משקל מספיק לעשות זאת. חוק עבודת נשים נועד להגן על נשים בתקופה הפורייה שלהן, והליך ערעור מהיר הוא אינטרס ציבורי. לפיכך, בית הדין מחליט כי תקנה 126 אינה חלה במקרה זה, ויש להקפיד על תקופת הערעור של 45 יום כאמור בחוק עבודת נשים. מאחר שהערעור לא עמד במועד האחרון, בית המשפט דוחה את הערעור. פסק הדין דן גם בדחיפות התיק, ומציין כי בית המשפט המחוזי יכול לשקול הארכת תקופת הערעור אם יתבקש, ושומר לעצמו את השאלה האם הערעור תיאורטי לאחר שחלפה התקופה המוגנת. לבסוף, בפסק הדין מודגש כי ההחלטה אינה מבטאת עמדה כלשהי באשר לאופיו התיאורטי של הערעור, ולא יוטלו הוצאות על מי מהצדדים.