ע"א 8043-07-22

תקציר

המערערת, שבבעלותה דירה בירושלים, תבעה את המשיבים, בעלי דירה סמוכה, בגין מטרד, חסימת אוויר ושמש שנגרמו משני בניינים ויריעת בד על גג דירתם. המערערת טענה כי מבנים אלה פגעו באופן משמעותי בהנאתה מרכושה ותבעה את הריסתם ופיצוי כספי. המשיבים הכחישו את הטענות וטענו כי המבנים היו במקום לפני שרכשו את הדירה ולא היוו מטרד. בית משפט קמא דחה את עיקר התביעה, אך הורה למשיבים להסיר את יריעת הבד. ערכאת הערעור דחתה את הערעור על החלטת בית משפט קמא. נמצא כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בגין עוולת מטרד לפי סעיפים 44 ו-48 לפקודת הנזיקין. המבנים, ללא היריעה, לא הפריעו לאור ולאוויר במידה שמנעה הנאה סבירה מדירתו של המערער. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שהתבססו על ביקורו באתר ועדויות העדים, נתמכו בראיות והרשימו את ערכאת הערעור כמהימנה. טענותיה וראיותיה של המערערת, לרבות חוות דעת מומחה והיסטוריית שכירות, לא הצדיקו התערבות במסקנותיו של בית משפט קמא. יתר על כן, היעדר עילת תביעה בגין מטרד ביטל את תביעותיה של המערערת לנזקים הנובעים מהמטרד הנטען לרבות ירידת ערך הדירה והכנסות מדמי שכירות. בנוסף, בית המשפט לערעורים מצא כי יריעת הבד נתלתה בהסכמה מטעמי פרטיות, ודחה את התביעה לפיצוי בגין נוכחותה. הערעור נדחה, והחלטת בית משפט קמא נותרה בעינה בהוצאות.