ב"ל 8571-12-20

תקציר

פסק הדין דן בתחולתה של תקנה 11(א) ביחס לתביעה שהגיש עצמאי המבקש לחשב את קצבת נפגעי העבודה וקצבת הנכות שלו על סמך שומת המס הסופית האחרונה שלו. התקנה למעשה "חוסמת" את השימוש בשומה סופית כבסיס לחישוב הגמלה אם ההכנסה המשתקפת בה שונה מההכנסה המשמשת לחישוב דמי הביטוח ששולמו בשנה השוטפת. תכליתה של תקנה זו היא להבטיח כי הגמלה תיקבע לפי הכנסות המבוטח טרם הפגיעה בעבודה, לתמרץ מבוטחים עצמאיים לשלם פרמיות על בסיס הכנסתם בזמן אמת ולמנוע ניסיונות לשנות שומות לאחר תאונה. בית המשפט קבע כי טענת התובעת, לפיה יש להשתמש בשומה הסופית לשנה הקודמת, אינה מחזקת במקרה זה. זאת משום שהתביעה לתיקון המקדמות והשומה הסופית לשנת 2016 שירתו מטרות שונות. בית המשפט הדגיש כי התקנה נועדה לעודד עצמאים לדווח על שינויים בהכנסות בזמן אמת. לכן, הצהרת ההכנסה הקרובה ביותר למועד התאונה רלוונטית יותר. בנוסף, לתובע הייתה אפשרות לתקן את בקשתו המוקדמת אך בחר שלא לעשות כן, ובמקום זאת הצהיר על הכנסה חודשית בסך 5,000 ₪. בית המשפט התייחס גם להתייחסותו של התובע לפסקי דין קודמים שחרגו מתקנה 11(א), תוך הבחנה בין נסיבותיהם של מקרים אלה לבין הנוכחית. בסופו של דבר נדחתה התביעה, ובית המשפט קבע כי אין צורך לסטות מהתקנה במקרה זה. ההחלטה התקבלה ללא צו להוצאות, עם זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.