צ"א 41214-07-14

תקציר

הכרעת הדין המדוברת מתמודדת עם המתח שבין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של חשוד לאנונימיות, לפרטיות ולשמירה על שמו הטוב. סכסוך זה מחריף כאשר מדובר בשוטר בן 36 המואשם בעבירות חמורות של מעשה סדום בקטינים, מעשה מגונה בפומבי ושיבוש הליכי משפט. עורכי דינו של הקצין ביקשו לקיים דיון בדלתיים סגורות ואיסור פרסום כדי להגן על זהות המתלוננים, חלקם קטינים, וכדי למנוע פגיעה בשמו הטוב של החשוד ובבריאות אמו. השופטת מיכל ברק נבו אסרה על פרסום שמות המתלוננים, אך דחתה את בקשת ההגנה לאסור פרסום שמו של החשוד. השופטת ביססה את החלטתה על חוק בתי המשפט, המתיר איסור פרסום רק כאשר החשוד יכול להוכיח סיכון חמור לפגיעה וכאשר בית המשפט סבור כי מניעת פגיעה כזו חשובה יותר מזכות הציבור למידע. השופט קבע כי הקצין לא עמד בנטל הוכחה זה. היא הדגישה כי עקרון השימוע הציבורי הוא עקרון יסוד בדמוקרטיה, המבטיח שקיפות במערכת המשפט ואמון הציבור. איסורי פרסום לפני הגשת כתב אישום הם נדירים וניתנים בדרך כלל רק כאשר החשוד יכול להראות נסיבות חריגות. במקרה זה קבע השופט כי לא נגרם לקצין נזק חריג מעבר להשלכות הרגילות של חקירה פלילית. נטייתו המינית של הקצין ואופי הטענות לא הצדיקו איסור פרסום, במיוחד לאור הראיות המשמעותיות נגדו. יתר על כן, פרסום שמו שירת את האינטרס הציבורי בכך שהזהיר אחרים, סייע לחקירה ואותת כי השוטרים אינם מעל החוק. השופט הכיר בפגיעה הפוטנציאלית באמו של הקצין, אך טען כי תועלת הפרסום עולה על שיקול זה. משכך, נדחה הערעור על החלטת בית משפט קמא, ופרסום שמו של החשוד הותר על כנו.