תפ"ח 13646-11-10

תקציר

בפסק דין היסטורי זה הורשעו הנאשמים, זוג נשוי שנולד בשנים 1952 ו-1953 בהתאמה, בעבדות ובהעלמת דרכון. המקרה עסק ביחסם למרי אן פאוויג, אזרחית פיליפינית שנשכרה כעוזרת בית, אותה העסיקו במשך שנה ועשרה חודשים בתנאים לא אנושיים. היא נכלאה בדירת הנאשמים ללא חופש לצאת ולבוא, ודרכונה עוכב. השופטים הגיעו למסקנה כי מעשיהם של הנאשמים מהווים עבדות לפי סעיף 375א לחוק העונשין, והם אשמים גם בהעלמת דרכונה של גב' פאוויג. יש לציין כי האישה נחשבה אשמה יותר מהבעל בשל תפקידה הפעיל בהגבלת תנועותיה של הקורבן ובמניעת דרכון. בעוד השופטים הכירו בחומרת העבירות, הם חרגו מעונש המינימום המחייב בשל מספר נסיבות מקלות. אלה כללו היעדר פסיקות קודמות של בתי המשפט בעבירה חדשה יחסית זו, גילם המתקדם של הנאשמים, עברם הפלילי הנקי ותרומתם החיובית לקהילה. בנוסף, יחסם הכולל של הנאשמים לגב' פאוויג לא היה פוגעני יתר על המידה, והם הראו כמה סימני אכפתיות כלפיה. בהתחשב בגורמים אלה, הטילו השופטים עונש של ארבעה חודשי מאסר על שני הנאשמים, אותו ניתן יהיה לרצות באמצעות עבודות שירות. כמו כן נגזרו עליהם שישה חודשי מאסר על תנאי, קנסות בסך 2,000 שקלים כל אחד ותשלום פיצויים בסך 15 אלף שקלים לפוויג. השופטים הדגישו כי גזר הדין צריך לשמש כגורם מרתיע, ולהעביר מסר חזק לעבריינים פוטנציאליים כי העבדות המודרנית אינה חוקית ולא נסבול אותה. מקרה זה מהווה תקדים להרשעות עתידיות בעבדות בישראל, ומצביע על הרצינות שבה רואה מערכת המשפט עבירות מסוג זה תוך התחשבות בנסיבות פרטניות.