דב"ע מו/168 - 3

תקציר

השאלה המתעוררת בערעור זה היא מי היה מעסיקם של 16 יהלומנים שעבדו במפעל בירושלים. העובדים טענו כי המערערים היו מעסיקיהם, ואילו המערערים טענו כי הן הם והן העובדים הועסקו על ידי חברת וסינג-שיינמן, שותפות שהמערערים טענו כי לא היו מעורבים בה מאז שנת 1971. פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר צידד בעובדים, והביא לערעור של המערערים. נשיאת בית הדין, השופטת גולדברג, קבעה כי העובדים עבדו במקביל אצל שני מעסיקים – וסינג-שיינמן והמערערים. גולדברג פירט אינדיקציות שונות שהצביעו על כך שווסינג-שיינמן היא המעסיקה, כגון תלושי העובדים ותלושי השכר שנשאו את שמה של וסינג-שיינמן, והעובדה שהעובדים נרשמו ברשויות הביטוח הלאומי ומס הכנסה כשכירים של וסינג-שיינמן. גולדברג טען, כי קבלת תשלומים נוספים מעבר לשכר הרשמי אינה מהווה את המערערים שותפים בעסק, וגם ביקוריהם התכופים של וסינג ושיינמן במפעל לא מלמדים אחרת. תחת זאת, פעלו המערערים כמנהלי עבודה בעלי אוטונומיה משמעותית, וניהלו את הפעילות השוטפת של המפעל, ובכך היו מעסיקי המשנה של העובדים. השופטת הגיעה למסקנה כי יש להחזיר את העניין לבית הדין האזורי לקביעת הסכומים המדויקים המגיעים לכל עובד, בהתבסס על הקביעה כי המערערים היו מעסיקים לצד וסינג-שיינמן. העובדים יפוצו ללא ניכויים, ובית הדין ישקול גם האם יש לספור את תקופת ההעסקה משנת 1971, וכן תביעות בדבר פיצויי פיטורים לשני עובדים. לבסוף, היה על המשיבים לפצות את המערערים בהוצאות.