עע"מ 4230/24

תקציר

בפרשת ע"א 4230/24 דן בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים לעניינים מנהליים, בערעורם של גיל יחיאל אלמליח ומישל פיי אלמליך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לוד מרכז, אשר דחה את בקשתם לאשר תובענה ייצוגית הקשורה לתקנות מס רכישה שתוקנו בחוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה – מענק חד פעמי), התש"ף-2020. המערערים טענו כי היה עליהם להודיע להם מראש על הוראת השעה הממשמשת ובאה, המפחיתה את שיעורי מס הרכישה, אשר נכנסה לתוקף זמן קצר לאחר רכישת דירה, ובכך חייבה אותם בתשלום שיעור המס הגבוה יותר. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם משלושה טעמים עיקריים: הוא דחה ערעורים עקיפים על תקינות הליכי חקיקה באמצעות תובענות ייצוגיות; היא ציינה כי תביעותיהם המשפטיות המקבילות בנוגע לשומת מס שוללות הליכי תובענה ייצוגית; וקבע כי המערערים לא ביססו גביית מס שלא כדין כנדרש על פי הוראות חוק התובענות הייצוגיות. בערעור בחן בית המשפט העליון את ההחלטה הקודמת ואישר אותה, וחזר והדגיש כי על התובענות הייצוגיות נגד רשויות ציבוריות לעמוד באמות מידה ספציפיות הקבועות בחוק תובענות ייצוגיות, שלא התקיימו במקרה זה. בנוסף, הדגיש בית המשפט את המגבלות החקיקתיות על תובענות ייצוגיות, והדגיש כי מקרה זה אינו נכנס לגבולות אלה, שכן מחדליה לכאורה של רשות המסים מחייבים באופן טבעי יותר תביעת נזיקין ולא השבה. משכך, דחו השופטים את הערעור והורו למערערים לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב בסך 5,000 ₪, בהתחשב בהיעדר תגובה שהוגשה. החלטה זו משקפת הקפדה על המסלולים המשפטיים שנקבעו לתביעות ייצוגיות, ומחזקת את הצורך בבסיס סטטוטורי ברור בעת ערעור על גביית מס על ידי רשויות ציבוריות.