תמ"ש 19053-04-19

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב רישיון להשתמש ולתפוס קרקע של אחר, הידוע גם בשם רישיון מקרקעין. הנתבעים, שהם בני משפחה של התובעת, קיבלו רשות מאמו המנוחה של התובעת לבנות על אדמתה. היתר זה לא נקבע פורמלית ונעדר תמורה כספית. הנתבעים טענו כי יש לסווג הרשאה זו כסמכות בלתי חוזרת על סמך רצונו של המנוח. עם זאת, התובע התנגד וטען כי אין הסכם בכתב וכי הנתבעים כלל לא הוזכרו כיורשים בצוואתו של המנוח. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי ההיתר שניתן לנתבעים הוא רישיון בר-ביטול מכמה טעמים. ראשית, לא הייתה הסכמה מפורשת בכתב של המנוח המעניקה לנתבעים רישיון בלתי חוזר. שנית, טענת הנתבעים כי יש "לקיים" את רצונו של המנוח לא נתמכה בראיות. בנוסף, בית המשפט מצא כי הנסיבות אינן מצדיקות מתן סעד הוגן לנתבעים או הגנה על אינטרס ההסתמכות שלהם. בפני הנתבעים עמדו אפשרויות אחרות, כגון חלקת קרקע בשכונת ההרחבה, שם כבר החלו בבנייה. לפיכך, בית המשפט לא ראה סיבה להצדיק את הפיכת הרישיון לבלתי חוזר. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת הנתבעים בדבר הציפייה וההסתמכות על הרישיון, שכן הם היו מודעים להתנגדות התובעת לבנייה מלכתחילה. בית המשפט דן גם באפשרות להסדיר את הבנייה הבלתי חוקית, אך קבע כי מדובר באפשרות תיאורטית שלא הוכחה. הבנייה בוצעה ללא היתר, והנתבעים לא נקטו את הצעדים הדרושים להשגתו. בית המשפט הורה לנאשמים להוציא את רכושם ואת עצמם מהנכס בתוך שישה חודשים, והעניק להם שהות ארוכה יחסית למציאת דיור חלופי. עוד ציינו השופטים כי אם הנתבעים ירצו לפרק את המבנה ולהשתמש בחומרים, יוכלו לעשות זאת בתוך התקופה הנתונה. הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. בפסק הדין נקבע כי הנתבעים יוכלו לתבוע פיצוי בגין השקעותיהם בתביעה נפרדת אם יבחרו שלא לפרק את הבניין. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים והוא כפוף לתיקוני עריכה.