ע"א 139/75

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון קבע כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בלעדית בכל עניין הנוגע במישרין לתביעת גירושין בין יהודים, כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. זה כולל עניינים כגון מזונות וכל שאלה כספית או רכושית בין בני הזוג המתגרשים שנקשרו במפורש לתביעת הגירושין. במקרה הספציפי שלפנינו, הכריע בית המשפט העליון בשאלת הבעלות בדירת מגורים הרשומה על שם הבעל ואשר שימשה במשותף את בני הזוג המתגרשים. בית הדין קבע כי הבעל עירב שאלה זו במפורש בתביעת הגירושין שלו בבית הדין הרבני לפני שהאישה הגישה את תביעתה לבית המשפט המחוזי. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את תביעת האישה בקובעו כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושא. פסק הדין חיזק את סמכותו של בית הדין הרבני במקרים בהם נדרשת החלטה לסיום בפועל של הקשר בין בני זוג מתגרשים, גם בהיעדר תקדים בעל עובדות זהות. השופט עציוני הדגיש את ההבחנה בין דירה המשמשת למגורי בני הזוג לבין חלקת מקרקעין, והדגיש את מעורבותו הישירה של הראשון בקשר הנישואין. האישה חויבה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 6,000 ל"י.