ע"א 10078/03

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב אורי שתיל, שהיה בעל חווה בעמק יזרעאל שסבלה מנזקי מים במליחות גבוהה בין השנים 1987 ל-1993, מה שהשפיע לרעה על עסקי פרחי הציפורנים שלו. מקור בעיית המים היה קשור לפרויקט ההשקיה של מתחם הקישון, שלא הצליח לשמור על רמות איכות מים תקינות בשל מליחות מוגברת. המדינה, בעלת השליטה במקורות המים והאחריות לניהול איכות המים, נחשבה רשלנית בכך שלא פתרה את בעיית המליחות במהירות, למרות שהייתה מודעת לבעיה. הבטחותיהם החוזרות ונשנות של משרד החקלאות ונציבות המים לשתיל כי הבעיה תתוקן תרמו להמשך גידול הציפורנים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המדינה נשאה בחלק ניכר מהאחריות. מקורות, אף שהיא אחראית פחות באופן ישיר, עדיין נמצאה אחראית חלקית לכך שלא טיפלה כראוי בנושא המליחות ולא פעלה בתיאום יעיל. בית המשפט קבע כי המדינה תכסה שני שלישים ומקורות שליש מהפיצוי המגיע לשתיל בגין הנזק שנגרם. החלטתו של שתיל להגדיל את שטח החממה שלו, שהתבססה לכאורה על הבטחות לפתרון קרוב, נחשבה למעשה של רשלנות תורמת, שהובילה להפחתת הפיצוי הכולל. בעוד שחישוב הנזק של בית משפט קמא השתמש בממוצעי גידול ארציים, בית המשפט לערעורים מצא לנכון לחשב מחדש בהתבסס על הצלחתו יוצאת הדופן המוכחת של שתיל בגידול פרחים, אם כי היו חילוקי דעות בנקודה זו. בסופו של דבר, ההחלטה הדגישה את חובת הזהירות של המדינה בניהול המים ואת יחסי הגומלין המורכבים בין אחריות ממשלתית ותאגידית בניהול משאבים ציבוריים.