עת"מ 4935-06-13

תקציר

העותר הגיש עתירה מנהלית כנגד מאמצי העירייה המשיבה לגבות חוב ארנונה ומים שנרשם נגדו בגין נכס שהיה בבעלותו בעבר. העתירה נדחתה. הדחייה התבססה על שיהוי ניכר ובלתי מוסבר בהגשת העתירה וחוסר תום לב מצד העותר. בית המשפט מצא כי העותר היה מודע לחוב משנת 2002 ואף הגיש שתי התנגדויות, ב-1999 וב-2002, שתיהן נדחו, אך הוא לא שילם את החוב למרות דרישות חוזרות ונשנות. העותר עתר לבית המשפט רק לאחר שהעירייה החלה בהליכים למימוש שעבוד על נכסיו, וזאת למעלה מעשור לאחר דרישת החוב לראשונה. בית המשפט קבע כי השיהוי לא היה מוצדק, וכי טענת העותר כי לא היה מודע לחוב עד שנת 2010 הופרכה. עוד קבע בית המשפט כי לעירייה לא נגרם כל נזק כתוצאה מהשיהוי, וכי חוסר תום הלב של העותר, לרבות הסתרת ההתנגדויות הקודמות, היה עילה מספקת לדחיית העתירה. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין מקום לטענות העותר בדבר הגבלת היקף הסיכומים וכי התנהלותו של המשיב הייתה בלתי ישרה. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.