ע"ע 1144/04

תקציר

בפסק הדין בחן בית הדין סוגיות תעסוקה מרובות בין המערערת לבין המשיב, ובסופו של דבר צידד במערערת במספר נקודות מרכזיות. בתחילה מצא בית המשפט כי אמנם קיים פער בין שכר המינימום לבין שכרו של המערער, אך לאחר התחשבות בהטבות מסוימות, שולמו למערערת בפועל כ-13% יותר מהנדרש. משכך, לא היה על המערערת להשיב לחברה כספים כלשהם. באשר לדמי מחלה, חרף מחדלו של המשיב לבטח את המערערת, לא נפסקו פיצויים משום שלא נגרמו למערערת נזקים מוכחים. תביעתו של המערער לדמי חופשה התקבלה, מתוך הכרה בכך שיש לפדות את זכותו לחופשה שנתית עם סיום עבודתו ולא במהלך העסקתו, דבר המוביל לזכאות לפיצוי נוסף. באשר להוצאות נסיעה, נדחתה תביעתו של המערער בשל היעדר ראיות מספיקות לכך שהנסיעה לא נכללה בשכרו. בית המשפט הפך קביעה קודמת וקבע כי על המערערת לקבל גמול נוסף בגין עבודה בימי מנוחה שבועית, כפי שעולה מרישומי הנוכחות. הגם שהיה עיכוב בתשלומי השכר, הוא לא נחשב שערורייתי דיו לסנקציות נוספות, והתפטרותו של המערער נחשבה מרצון, המזכה אותו בפיצויי פיטורים, בניגוד לטענת המשיב כי שכרו כבר כלל את כל ההטבות. בית המשפט דחה את הערעור שכנגד בעניין חישובי השכר ואישר את קביעת בית הדין המחוזי כי השכר אינו מכסה את כל הזכויות. למערערת נפסק הוצאות משפט עקב הצלחה חלקית בתביעות ודחיית התביעה שכנגד. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 21.12.2006.