ת"א 54359-11-20

תקציר

התובע, בעל דירה בתל אביב-יפו, הגיש תביעה לביטול פסק דין מלפני עשרות שנים שהעניק לנתבע מעמד של דייר מוגן בדירה. התובע טען כי הנתבע הסתיר במרמה את העובדה שיש לו דירה נוספת בלונדון ולכן אינו זכאי למעמד של דייר מוגן בישראל. בית המשפט הסכים עם התובע וקבע כי הנתבע אכן ביצע תרמית בכך שהציג מצגי שווא בדבר זכאותו. יסוד המרמה, מצג שווא של עובדות, נקבע כאשר הנתבע טען כי אין לו דירה אחרת למרות היותו בעל דירה מוגנת בלונדון. היסוד השני, ידיעת השקר, התקיים גם הוא, שכן הנאשם ידע שיש לו את הדירה בלונדון והתכוון להטעות את בית המשפט. היסוד השלישי, כוונה לגרום להטעיה, התקיים שכן מצג השווא שירת את תכלית הנתבע להשיג מעמד של דייר מוגן. היסוד הרביעי, פעולה בפועל על בסיס הייצוג, התגשמה באמצעות החלטת בית המשפט שהתבססה על עדות שקר של הנאשם. באשר לתנאי השני, חיוניות החזון, קיבל בית המשפט את טענת התובע כי התרמית שינתה את תוצאת המשפט המקורי. הדירה בלונדון זכאית להיות "דירת מגורים נוספת", כנדרש בחוק כדי לשלול מהנאשם מעמד מוגן. התנאי השלישי, ראיות חדשות ושקידה סבירה, התקיים אף הוא. הראיה החדשה, הדירה בלונדון, התגלתה לאחר פסק הדין המקורי ולא ניתן היה להשיגה קודם לכן למרות שקידתו הסבירה של התובע. בית המשפט גם דן ודחה טענות שונות שהעלתה הנתבעת, ובהן כי היה מקום להגיש את התביעה מוקדם יותר, כי היא חוסה תחת השתק שיפוטי וכי היה מקום להבאותיה בפני ערכאה אחרת. נוכח המרמה שביצע הנתבע, נעתר בית המשפט לבקשת התובע וביטל את פסק הדין המקורי. עם זאת, בקשות הסעד הכספי והפינוי נדחו שכן הן היוו התקפה עקיפה על פסק הדין שבוטל. הנתבע חויב לשלם את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין.