ת"א 5839-02-19

תקציר

המחלוקת היא סביב טענת התובעים לזכות שימוש בדרך מסוימת העוברת במקרקעי הנתבעים. התובעים טענו כי הם השתמשו בכביש למעלה מ-30 שנה ולכן רכשו זכות קניינית, המכונה זיקה להנאה, מכוח שנים. עוד טענו כי היה היתר בלתי חוזר או זיקה להנאה מכוח הצורך, שכן לא היה כביש גישה אחר לביתם. לבסוף, טענו התובעים כי היתר הבנייה שניתן לנתבעים אינו חוקי ויש לבטלו. השופט סיכם את הדין החל, הנוגע ליצירת זכויות קנייניות באמצעות שימוש ארוך טווח, זיקות הנאה מכוח הצורך ורישיונות במקרקעין. השופט מצא כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי הכביש המדובר קיים כבר שלושים שנה רצופות, וזו דרישה להכרה בזכות קניינית באמצעות שימוש. עוד קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו נחיצות לכביש, כנדרש בחוק, שכן היה כביש גישה נוסף לבתיהם, אף שהיה חסום בשל בנייה בלתי חוקית. זאת ועוד, התובעים לא השקיעו בדרך שבמחלוקת ולא שינו את עמדתם בהתאם לציפיות כלשהן שיצרו הנתבעים. לפיכך קבע השופט כי זכויותיהם הקנייניות של הנתבעים גוברות, וגם טענות התובעים בעניין היתר הבנייה נדחו, שכן יש להפנות טענות אלה לרשויות התכנון. משכך, דחתה השופטת את טענות התובעים והורתה להם לכסות את הוצאות המשפט של הנתבעים, בסך 50,000 ₪.