ע"א 4842/23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב השאלה המשפטית המשמעותית מי צריך להיות אחראי לכיסוי הוצאות הנאמן בהליכי חדלות פירעון של חברות, בפרט כאשר החברה המדוברת אינה פעילה ונטולת נכסים. המקרה מדגיש את הסוגיה הרווחת של דירקטורים הפותחים בהליכי חדלות פירעון כדי להימנע מעונשים אישיים, ומעלה את השאלה האם הליכים אלה צריכים להוביל אוטומטית לנטל כספי על כספי הציבור או על הנאמנים עצמם. בית המשפט בחן האם ראוי וכדאי מבחינה משפטית להטיל אחריות פיננסית כזו על הצד היוזם את הליך הפירוק, והציע כי על בעלי העניין בחברה, שנהנו בעבר מפעילות החברה, לשאת בעלויות הכרוכות בפירוק. גישה זו מתיישבת עם עקרון "המזהם משלם", המבטיח כי מי שניצל את הישות המשפטית יתרום כספית לפירוקה. החלטת בית המשפט מתייחסת גם להיעדר מנגנון משפטי ברור שיבטיח שהנאמנים יתוגמלו על עבודתם במקרים שבהם אין נכסים זמינים לכיסוי הוצאות אלה. לאור היעדר הנחיה חקיקתית, הגיע בית המשפט למסקנה כי קיימת לו סמכות טבועה, הנתמכת בתקנות הפרוצדורליות הקיימות, לדרוש הפקדת ערבות כתנאי למינוי הנאמן או לפתיחת הליכי חדלות פירעון. השופטים מינץ וכשר הסכימו על הסמכות להטיל תנאים כאלה בשלב מוקדם יותר מזה שהמליץ השופט גרוסקופף, וציינו כי ניתן להחיל הוראות כאלה על מתן צו לפתיחת הליכים, ולא רק בשלב מינוי הנאמן. ההחלטה מדגישה מעבר מרכזי לדרישת אחריות פיננסית ממי שפותח בהליכי חדלות פירעון של חברות לא פעילות, ובכך למנוע נטל כלכלי בלתי צודק על הנאמנים או כספי הציבור. דעת הרוב דוחה את הערעור, ותומכת בדעה כי חיוב היוזמים להפקיד ערבות עולה בקנה אחד הן עם המסגרות המשפטיות הקיימות והן עם חלוקת האחריות השוויונית.