ע"ח 23353-10-11

תקציר

המדינה ערערה על החלטת בית משפט השלום בחיפה בעניין צווים הנוגעים לתיקי חקירה בעבירות מס, מרמה והלבנת הון בהיקף של מאות מיליוני שקלים, בהם היו מעורבים המשיבים העיקריים, המשיבים 1 עד 3 ו-5 עד 14. החלטת הערכאה הנמוכה יותר האריכה חלקית את הצווים אך גם ביטלה את חלקם, תוך איזון בין בקשת המדינה לבין זכויות המשיבים. המדינה טענה כי הערכאה הנמוכה יותר לא הייתה צריכה להבחין בין המשיבים העיקריים לבין יתר המשיבים, וכי הצווים נחוצים לצורך החקירה. מנגד, טענו המשיבים כי הם צדדים תמימים וכי הצווים יגרמו להם נזק בלתי מידתי. שופט בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעור המדינה. בית המשפט קבע, כי לבית המשפט קמא נתונה הסמכות לדון בבקשה ולהורות על רישום הערות אזהרה בדבר נכסיהם של המשיבים 22, 23, 27-25 ו-15. השופט מצא כי קיימות ראיות מראית עין מספיקות להארכת הצווים נגד משיבים אלה, והנזק שנגרם מרישום הערות אזהרה אינו בלתי מידתי בהתחשב בנסיבות. באשר למשיבים 18-16 ו-29, דחה השופט את ערעור המדינה, שכן החלטת הערכאה הנמוכה יותר נענתה למעשה לבקשת המדינה. לגבי המשיב 15 לא מצאה השופטת עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר בעניין שני נכסים, שכן האחד נרשם על שם המשיב 1 בלבד, ורכישתו של השני מומנה במידה רבה על ידי המשיב 1. עם זאת, השופטת הסכימה הן עם המדינה והן עם המשיבים כי הערכאה הנמוכה נעדרת סמכות להקים גוף חיצוני שיאשר עסקאות הנוגעות לנכסים, ולפיכך ביטלה חלק זה של ההחלטה. עוד ציין השופט כי חלק מהמשיבים שלא ערערו על החלטת הערכאה הנמוכה יותר לא יכלו להעלות טענות נגדה. בסופו של דבר, האריך השופט את הצווים כפי שביקשה המדינה בעניינם של המשיבים 22, 23 ו-27-25, אך דחה את ערעור המדינה בעניינם של המשיבים 18-15 ו-29. ההחלטה הייתה אמורה להישאר בתוקף עד 14 במרץ 2012.