ד"נ 7/69

תקציר

בפרשת אליהו אליאס נ' מדינת ישראל הורשע העותר במקור בסיוע לשני מעשי רצח שביצע אברהם אילוז. מאוחר יותר החליף בית המשפט העליון את ההרשעה בסיוע להריגה לפי סעיף 212. פסק הדין של בית המשפט העליון התמקד במעשיו של אליאס ברגע גורלי שבו המשיך לשמור על שני קורבנות ללא מחאה, בידיעה שהם מובלים אל מותם. סיוע פעיל זה, יחד עם מודעותו לעלילה, סיפקו את האלמנטים של אקטוס ראוס ומנס ריאה להריגה. בא כוחו של אליאס טען כי בית המשפט העליון קבע פסקי דין חדשים, שהופרכו על ידי הנשיא (אגרנט). הטענה הראשונה בדבר הגדרת הסיוע נמצאה מופרכת שכן בית המשפט ראה בהתנהלותו של אליאס סיוע אקטיבי ולא מחדל גרידא. הטיעון השני, המשווה ידיעה לכוונה, נדחה אף הוא, שכן הריגה דורשת ראיית הנולד של סכנה, ולאו דווקא כוונה ספציפית. גם הטענה השלישית, בדבר הפער בין העבירה העיקרית של המבצע לבין זו של האביזר, לא התקבלה, שכן מסקנתו של בית המשפט התיישרה עם פסיקות קודמות. לבסוף, הטענה בדבר קבילות ראיות שמיעה הייתה מופרכת, שכן בית המשפט לא קבע הלכה כזו. העתירה נדחתה ואישרה את ההרשעה בסיוע להריגה.