ב"ל 1507-05-19

תקציר

השופטת דחתה את טענת התובע כי הועסק על ידי החברה הנתבעת שכן הראיות שהוצגו לא שכנעו את בית המשפט. עדויותיהם של התובע, אחותו נרמין ואביו סולימאן נמצאו מגמתיות וסותרות, ופגעו באמינותן. בית הדין הגיע למסקנה כי התובע עבד בחברה אך לא היה שכיר, אלא התנהג כבעלים או בעל שליטה. החברה הוקמה על מנת לסייע לתובע לחזור לעבוד במקצועו, והוא היה הסמכות המקצועית היחידה בחברה. תפקידו בעסק היה חיוני, וניהל את כל ההיבטים, בעוד אחותו ואביו היו בעלי מקצועות צדדיים וניהלו את כספי החברה. עבודתו של התובע הייתה בלעדית, סדירה וחיונית לחברה. לא היה חוזה עבודה, והעסקתו של התובע לא דווחה כנדרש בחוק – למעשה, העסקתו דווחה רק לאחר שנפגע באירוע תקיפה. עוד ציין בית המשפט כי התובע נדרש מדמי חסות, מה שמעיד עוד כי הוא נתפס כבעלים. מאחר שהתובע לא היה עובד או עצמאי, כהגדרתו בחוק, נדחתה תביעתו לתגמולי ביטוח לאומי. השופט הורה לתובע לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין, ולשני הצדדים נמסר כי ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.