ת"א 23926-03-18

תקציר

מדובר בפסק דין בתביעה אזרחית בישראל בעניין תביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים. השאלה המרכזית הייתה האם התובע החזיק ברישיון נהיגה תקף בעת התאונה, שכן הנתבע טען כי הרישיון הותלה בשל עבירות תנועה ואמצעים מתקנים שלא ננקטו. בית המשפט מינה מומחה רפואי לבחינת טענת התובע ונערך "משפט מינורי" לביסוס שאלת החבות. התובע טען כי לא היה מודע לצורך בקורס נהיגה או להתליית רישיונו. עם זאת, הנתבעת הציגה ראיות לכך שנשלחו הודעות לכתובתה הרשומה של התובעת בדואר רשום, והודיעו לה על הפעולות המתקנות הנדרשות ועל התליית רישיונה. עוד הראה הנתבע כי התובע נרשם לקורס נהיגה כחודש לפני התאונה, דבר המעיד על מודעות מסוימת לצורך בקורס כזה. השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי חזקת מסירת ההודעות כדין לא הופרכה. התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכיח כי לא קיבל את ההודעות או כי הוטעה להאמין שרישיונו תקף. כמו כן, השופטת הפנתה לסעיפים בפקודת התעבורה ולפסיקות קודמות של בתי המשפט, מהם עולה כי התובע היה צריך לדעת על השלכות עבירות התנועה שלו ועל התליית רישיונו הפוטנציאלית. משכך, דחתה השופטת את תביעת התובעת כנגד הנתבעת, וציינה כי היעדר האחריות על פי הפוליסה נבע מרישיונו הפסול של התובע. עוד צוין בפסק הדין כי התובעים עדיין יכולים לתבוע פיצוי על נזקיהם באמצעים אחרים ומגורמים אחרים. בנוסף, בשל הסתמכותו של פסק הדין על חזקות יסוד והשלכותיהן המעשיות, בית המשפט לא פסק הוצאות לנתבע.