ע"א 4227/92

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותן של שתי תקנות ישראליות סותרות: פקודת המס ופקודת החברות. פקודת המסים מטילה שעבוד ראשון על מקרקעיהם של סרבני מס, ומקנה למדינה זכות רחבה מדי על נכסי הנישום, גם ללא רישום. פקודת החברות, לעומת זאת, דורשת ששעבודים מסוימים על נכסי החברה יירשמו ברשם החברות כדי שיהיו תקפים כנגד מפרק החברה או נושיה. תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע האם שעבוד מס על מקרקעין של חברה מחייב רישום בפקודת החברות או שמא הוא פטור כמו בפקודת המס. מסקנת פסק הדין היא כי השעבוד הראשון של פקודת המס על מקרקעין חל על מקרקעי החברה ללא רישום, שכן אין מדובר בשעבוד "שנוצר" על ידי החברה כאמור בפקודת החברות. פרשנות זו נתמכת בניתוח טקסטואלי, עקרון הפומביות וההיגיון. בית המשפט מדגיש את הפריבילגיות הנרחבות שמעניקה פקודת המס למדינה, שלכאורה אינן צודקות, אך בסופו של דבר פוסק לטובת המדינה בשל משמעותם המילולית של החוקים. פסק הדין מדגיש כי אין לקבל את ההחלטה כתמיכה בהוראות החוק הקיימות, המקנות למדינה יתרון בלתי הוגן על פני נושים בתום לב. במקום זאת, פסק הדין מציע לתקן את החוק כך שיתעדף את זכויות המדינה רק לגבי מיסים הנגבים על ידי הנישום בשם המדינה, כמו במשפט האנגלי. לבסוף, הערעור מתקבל, והמשיבים נדרשים לשלם את הוצאות המדינה.