עת"מ 1835-07-11

תקציר

העותר, בנו של דייר חוזי שנפטר, הגיש עתירה לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי להכרה כדייר יורש בדירת הדיור הציבורי של אמו. העותר התגורר עם אמו בדירה במשך כעשר שנים עד לפטירתה. המחלוקת המהותית הייתה האם העותר הוא בעל דירה נוספת, דבר שיפסול אותו מלהיות דייר יורש. העותר וגרושתו היו בעלי חלקים שווים בדירה ברמלה לאחר גירושיהם, אך העותר טען כי אינו יכול למכור את זכויותיו בשל הסכם גירושין וחוב משמעותי. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם בעלות חלקית בדירה, במקרה זה מחציתה, צריכה להיחשב כבעלות על דירה אחרת לפי החוק, ובכך לפסול את העותרת מזכויות הדייר היורש. בית המשפט הגיע למסקנה כי החוק הוא לטובת העותר. מטרת החוק, חוק חברתי-חלוקתי, הייתה להקצות דיור ציבורי באופן הוגן ושוויוני לנזקקים לדיור. בית המשפט פירש את דרישות החוק בצמצום, שכן הוא מעניק זכות שימוש חוזית ולא בעלות. בית המשפט מצא כי בעלות חלקית בדירה, במיוחד עם בן זוג גרוש, אינה מספקת מגורים חלופיים של ממש ואין בה כדי לפסול את העותר מלהיות דייר יורש. מאחר שלעותר לא הייתה יחידת דיור נפרדת ושלמה, הוא היה זכאי לרשת את אמו כשוכר. משכך, קיבל בית המשפט את העתירה, דחה את ההחלטה הדוחה את בקשת העותר, והורה לחברה המשכנת לחתום עם העותרת על חוזה שכירות. בנוסף, הורה בית המשפט למשיבים לשלם לעותר הוצאות ושכר טרחת עורך דין.