ת"א 11256-06-08

תקציר

פסק הדין דן בחוקיות האכלה בכפייה של אווזים וברווזים לייצור כבד אווז לפי חוק צער בעלי חיים. החוק קובע כי אין לענות בעל חיים, להתאכזר אליו או להתעלל בו בכל דרך שהיא, אך הוא מביא בחשבון גם את צורכי החקלאות. פסק הדין מסכם פסיקה קודמת שקבעה כי הנוהג של האכלה בכפייה של אווזים מהווה הפרה של חוקי צער בעלי חיים, וגורם לציפורים סבל רב. פסק דין זה העניק תקופת מעבר לבחינת דרכים חלופיות המפחיתות באופן משמעותי את סבלם של בעלי החיים, אך מאחר שלא נמצאו שיטות כאלה, פסק הדין הקודם עומד בעינו. פסק הדין מתייחס גם להבדלים הפיזיולוגיים בין אווזים לברווזים, שלטענת התובעת מצדיקים הבחנה בטיפול. עם זאת, בית המשפט קובע כי הסבל שנגרם לברווזים במהלך האכלה בכפייה אינו נמוך משמעותית מזה של אווזים, והבדלים פיזיולוגיים אינם משפיעים על העיקרון לפיו האכלה בכפייה אסורה. באשר לחובת קיום הדיון, בית המשפט מוצא כי הנתבע נתן לתובע הזדמנות מספקת להשמיע את טענותיו ואף עיכב את החלטתו לאפשר זאת. בכך קוימה חובת השימוע. כן נדונה שאלת הפיצוי בהעדר רשלנות, ובית המשפט מפנה לחוק הנזיקין האזרחיים. מאחר שלא הייתה רשלנות מצד הנתבע, ולא הייתה כל פעולה מנהלית בלתי חוקית, בקשת התובע לפיצויים נדחית. למדינה הייתה זכות חוקית להורות על סגירת ענף ההזנה בכפייה, וההחלטה הייתה סבירה וכבולה למציאות משפטית. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע חויב לשלם לנתבע שימוע ושכר טרחת עורך דין, בשל הנזק המהותי שנגרם להם.