ת"א 27934-06-18

תקציר

השופט בתביעה אזרחית זו דחה את בקשת התובעים להציג תחילה את ראיותיהם, במקום לפעול על פי הכלל הפרוצדורלי לפיו הנתבע הולך ראשון כאשר העובדות הנטענות על ידי התובע מתקבלות על ידי הנתבע. השופטת ביססה החלטה זו על הקביעה כי הנתבע לא הודה בכל העובדות הנטענות על ידי התובעים, כנדרש בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר הייתה מעבירה את נטל ההוכחה לנתבע. תחת זאת, הנתבע הודה רק בחלק מהעובדות, וחלק על אחרות, לרבות עובדות מרכזיות כגון האם התובעים הסתמכו על מרשם המקרקעין, והאם היה קשר סיבתי בין הרישום השגוי לבין החלטת התובעים לרכוש את הקרקע. התובעים טענו כי מדובר בטענות של "הודאה והדחה", אך השופט חלק על כך וציין כי הנתבעים הכחישו מספר עובדות המהוות את עילת התביעה. השופטת התייחסה גם לטענות התובעים בדבר נטל השכנוע, תוך הבחנה בין נטל השכנוע – הנותר בידי התובעים – לבין נטל הבאת הראיות, שעשוי להשתנות במהלך המשפט. השופט ציין כי סדר הצגת הראיות הוא פרוצדורלי וחל עליו תקנות 158 ו-159, שאינן מושפעות מנטל השכנוע. כמו כן, מצאה השופטת כי טענות התובעים בדבר תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וטענות נוספות הנוגעות לנטל השכנוע, היו מוקדמות מדי וחייבו בירור במהלך המשפט. טענות אלה, טען השופט, יכולות להיבחן רק בסוף המשפט, לאחר בחינת מכלול הראיות. לבסוף, דחתה השופטת טענות אחרות של התובעים, לרבות טעויות משפטיות לכאורה בתגובת הנתבעת, וקבעה כי הן חסרות שחר ואינן מצדיקות את ביטול הצו להצגת ראיות. לאור ממצאים אלה, קבע השופט כי בקשת התובעים נדחתה, והורה להם לשלם הוצאות בסך 2,500 שקל אם תביעתם העיקרית תידחה.