ת"א 1161-02-07

תקציר

השופט קבע כי טענות התובעים לחלקות המקרקעין המדוברות אינן תקפות. השופט ביסס החלטה זו על כך ששלושת התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק הרכישה התקיימו בעת קבלת תעודת שר האוצר בשנת 1954. ראשית, נמצא כי הקרקעות לא היו בידי הבעלים במועד הקובע, 1 באפריל 1952, למרות ניסיונות התובעים לסתור זאת בעדויות עדים שהשופט קבע כי אינן עקביות ואינן אמינות. שנית, השופטת הסכימה עם טענת המדינה כי הקרקעות הוקצו לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים בתקופה שבין 14 במאי 1948 ל-1 במאי 1952, וכי טענת התובעים כי לא הייתה אינדיקציה להקצאה כזו התבססה על פרשנות משפטית מצומצמת של המונח. לבסוף קיבל השופט את טענת המדינה כי הקרקעות עדיין נחוצות לצורכי פיתוח חיוניים בשנת 1954, וכי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שלא כך הדבר. השופטת דחתה גם את טענת התובעים כי מטרת ההפקעה לא התגשמה, תוך שהיא מצטטת פסיקות משפטיות קודמות ואת הזמן הרב שחלף מאז ההפקעה. משכך, קבע השופט כי יש לרשום את החלקות כרכוש רשות הפיתוח, והורה לפקיד ההסדר לבצע את ההליכים הנדרשים. התובעים חויבו לשלם לנתבעת הוצאות ודמי שכירות בסך 8,000 ₪.