ע"א 58765-11-20

תקציר

הערעור מתייחס לבעלות על חלקת קרקע הרשומה כמגרש 74. המערערת, הטוענת כי היא הבעלים של הקרקע, ביקשה צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים להיכנס, להחזיק או לבצע כל פעולה במקרקעין. בית משפט השלום בירושלים דחה את תביעתה של המערערת, והביא אותה להגיש ערעור זה. שופטי הערעור מסכימים עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח חזקה ממשית במקרקעין. השאלה המרכזית היא האם המערערת עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 16 לחוק המקרקעין, אשר היו מזכים אותה לדרוש מהמשיבים את מסירת הקרקע. לדברי השופטים, על המערערת לזהות את המקרקעין הספציפיים הנדונים ולהוכיח את זכויותיה בהם. בית משפט קמא קבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בזיהוי מגרש 74 ובהבאת ראיות לזכויותיה בו. המערערת טענה כי מפת המדידה ומסמכים נוספים שהציגה מהווים ראיה מספקת. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי פסק דינו של בית משפט קמא בעניין זכויות המערער היה נכון. שופטי הערעור בחנו ביסודיות את הראיות שהוצגו והגיעו למסקנה כי יש להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לזיהוי הקרקע. הם מצאו כי מפת המדידה ושרטוט המדידה שהוצגו היו זהים דיים כדי להוכיח את גבולותיה של "הארץ המסוימת". זאת ועוד, ציינו השופטים כי המשיבים עצמם הודו בנכונות התסקית. לאחר קביעת זיהוי הקרקע, עברו השופטים לבחון את הראיות בדבר זכויותיו של המערער בה. הם הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת הציגה די ראיות להוכחת טענתה לבעלות, בעוד שהמשיבים לא הצליחו לבסס את זכויותיהם במקרקעין. משכך, קיבלו שופטי הערעור את הערעור, דחו את פסק דינו של בית משפט קמא בעניין זכויותיו של המערער, ונתנו את צו המניעה הקבוע שביקש המערער. בנוסף, חויבו המשיבים לשאת בהוצאותיה של המערערת, והבטוחה שהופקדה על ידי המערערת הוחזרה לה. השופטים הדגישו כי החלטתם חלה רק על מערכת היחסים בין הצדדים הספציפיים, ויש להעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.