ב"ל 28462-10-11

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב פרשנותו של הסכם גמלת ניידות בין מדינת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי, בדבר הלוואה עומדת לרכישת רכב שנועד לסייע למוגבלים בניידות. התובעת, לקוית ראייה וחסרת יכולת להוציא רישיון נהיגה, ביקשה לממש את זכותה להלוואה כזו בעזרת גיסה כנהג מורשה שלה. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה בנימוק שגיסה אינו נופל להגדרת ההסכם ל"קרוב משפחה" שיכול לשמש כ"נהג מורשה". ההגדרה כוללת בני משפחה ספציפיים, והגיס אינו מוזכר במפורש. בית המשפט נדרש להכריע האם יש לראות בגיס קרוב משפחה, ובכך לאשר את בקשת התובע. בית המשפט הכיר באופיו הכפול של ההסכם, כאשר חלק אחד עוסק בזכאות המבוססת על שיקולים רפואיים וחברתיים, וחלק אחר מתמקד באכיפה וביישום למניעת ניצול לרעה. הם פירשו את מטרת ההסכם כסיוע לאנשים עם בעיות ניידות חמורות והבטחה שזכויותיהם לא יישללו על ידי אכיפה קפדנית. במקרה זה, פרשנות מחמירה של ההגדרה ה"יחסית" תפגע בזכותו של התובע להלוואה ותיצור אי שוויון מהותי. תחת זאת, קבע בית המשפט כי יש לראות את הגיס כקרוב משפחה, ולאפשר את תביעת התובע, שכן ניתן להשיג אכיפה יעילה באמצעים אחרים. פסק הדין העדיף פרשנות מרחיבה יותר של הוראות האכיפה של ההסכם, תוך התמקדות בתכליתם ובצרכיהם הספציפיים של הנכים, ובכך להבטיח את שוויונם המהותי. משכך, תביעת התובע התקבלה, והמוסד לביטוח לאומי חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.