ת"א 10089/04

תקציר

בפסק דין זה, מתווך נדל"ן תבע בעל נכס, וביקש לקבל דמי תיווך לאחר שהאחרון מכר את דירתו. התובע ביצע כמה פעולות שיווק כדי למצוא קונה, אך בפועל לא הציג את הקונה בפני המוכר. המחלוקת התעוררה משום שבהסכם הכתוב שנחתם על ידי הנתבע היו חסרים כמה פרטים הנדרשים על פי חוק. בית המשפט הכיר בכך שההתחייבות הייתה פגומה ויכולה הייתה להיות חסרת תוקף בשל פרטים חסרים אלה, דבר שעלול היה להוות מכשול לתביעת התובע. עם זאת, צוין גם כי ניתן לבחון את זכאותו של המתווך לדמי תיווך על בסיס עקרונות של דיני חוזים, תום לב או עשייה. עם זאת, דוקטרינות חוץ-חוזיות אלה עשויות שלא לזכות את התובע במלוא סכום דמי התיווך המוסכמים. בית המשפט התייחס גם לסעיף הבלעדיות בהסכם, אשר חייב את הנתבע לשלם את האגרה ללא קשר לשאלה אם התובע הוא הגורם הישיר למכירה. בעוד שחלק מבתי המשפט פירשו סעיפים כאלה כמבטלים את הדרישה שהמתווך יהיה הגורם היעיל בעסקה, אחרים לא. התיקון האחרון לחוק מתווכי מקרקעין, שתמך בפרשנות הקודמת, לא היה ישים למקרה זה שכן הוא נכנס לתוקף לאחר חתימת ההסכם. לכן, בית המשפט היה צריך לפרש את החוק הקיים. סוגיה נוספת הייתה טענת הנתבע כי הוטעה על ידי הודעותיה בעל פה של התובעת, אשר סתרו את ההסכם בכתב. בית המשפט ציין כי טענה זו, אם תוכח, יכולה להוות עילה עצמאית לביטול ההתחייבות. סיכויי ההצלחה בתביעה זו היו סבירים, במיוחד לאור אופיו הצרכני של ההסכם. בהתחשב בכל אלה, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע 3,000 ₪, תוך דחיית התביעה לדמי תיווך נוספים מרוכש פוטנציאלי. בית המשפט הדגיש כי סכום זה משקף את הסיכויים הניכרים לכישלון התביעה בשל המכשולים המשפטיים והעובדתיים שנדונו, כמו גם את נכונותו של התובע להתפשר ולהימנע מהתדיינות משפטית ממושכת.