ת"א 15869-06-20

תקציר

הנתבעים, יהודית ויוסף קריתי, התכוונו למכור מגרש לכל המרבה במחיר לאחר אישור תב"ע חדשה. התובעת, רוברט ביליה, גילתה עניין ברכישת הקרקע וחתמה על מזכר הבנות עם הנתבעים. מזכר ההבנות קבע כי בכוונת בילי"א לשנות את התב"ע ולקבל זכות סירוב ראשונה מהקריאטיים. בתמורה, תישא בעלויות שינוי התב"ע ולא תעמיד את הקרקע למכירה במשך 48 חודשים. אם תאושר התב"ע החדשה, יציעו בני הזוג קריאט את הקרקע למכירה לביליה בהתאם לתנאים המוסכמים, שכללו עסקת תמורה. מזכר ההבנות קבע במפורש כי הוא אינו מעניק לביליה אופציה לרכוש את הקרקע. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לטיבו של מזכר ההבנות. ביליה טענה כי מדובר בהסכם מחייב המחייב את הקרייטים להציע את הקרקע למכירה. מנגד, הקריאטיס טענו כי מזכר ההבנות היה רק התחייבות למשא ומתן. בית המשפט קבע כי מזכר ההבנות הוא הסכם מחייב, תוך שהוא מפרש אותו בכללותו ובהתחשב בנסיבות התהוותו. הקריאטים חויבו להציע את הקרקע למכירה ולהעניק לביליה זכות סירוב ראשונה לאחר אישור התב"ע החדשה. עוד קבע בית המשפט כי הצדדים האריכו את המועד האחרון לאישור התב"ע החדשה מעבר ל-48 החודשים המקוריים. טענת בני הזוג קרייאטיס כי מזכר ההבנות אינו תקף עוד לאחר תקופה זו נדחתה בשל התנהלות הצדדים, דבר שהצביע על הסכמה הדדית להארכת המועד האחרון עד לאישור התוכנית בפועל. נקבע כי הקריאטיס הפרו את מזכר ההבנות בכך שלא הציעו את הקרקע למכירה ולא העניקו לביליה זכות סירוב ראשונה. לביליה נפסקו פיצויים בסך 8 מיליון שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. כמו כן חויבו בני הזוג קריאט לשלם את שכר טרחת תביעתו של ביליה, ואת שכר טרחת עורכי הדין.