ת"א 40109-05-13

תקציר

ארבעה נאשמים ביקשו לבטל צו עיקול זמני. הבקשה הראשונה הייתה של הנתבע 1, אשר טען כי בתביעת התובע נגדם לא הוכחה עילת תביעה, וכי העיקול יפגע קשות בפעילותם השוטפת. בבקשה השנייה, מטעם הנתבעים 2, 3, 4 ו-9, נטען להצגת מסמכים במרמה על ידי בא כוח התובעת, וכי המחלוקת הייתה בין הנתבע 9 לבין בא כוחו. בבקשה השלישית, מטעם הנתבעים 5 ו-6, נטען כי התובע הודה בעבר כי רק הנתבע 9 חייב בחוב, וכי תקופת ההתיישנות פגה. בבקשה הרביעית, של הנתבעים 7 ו-8, נטען כי התביעה אינה מצביעה על יריבות כלשהי עימם, ועילת התביעה קמה בשנת 2006 ולכן התיישנה. בית המשפט קבע כי על המבקשים להביא ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וחשש סביר שאי מתן הצו יעכב את ביצוע פסק הדין, כאשר נטל ההוכחה הוא הנמוך ביותר בהשוואה לסעדים זמניים אחרים. השופטת נחה דעתה כי הנתבעים סיפקו זאת, שכן התעוררה שאלה כבדת משקל לגבי מהות העסקה, בהיותה הסכם רכישת מניות או הלוואה. טענות הנתבעים כי מדובר בהלוואה לא היו משכנעות דיין כדי לבטל את העיקול בשלב זה, מה גם שהסכם בין התובע לנתבע 1 הראה כי הסכמתו של האחרון נדרשה לשם כך. השופט דחה גם טענות אחרות, ובהן כי הבוררות בין התובע לנתבע 9 איימה על התביעות הנוכחיות, וכי הצו פקע טכנית. השופט קבע כי העיקול יישאר על כנו, בתנאי שהנתבעים יוכלו להשתמש בכספים ממכירת הנכס לתשלומים מאושרים, לרבות פעילותה השוטפת של נאשם 1, בעוד שלא יועברו כספים למי מהנתבעים. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 9,000 ₪, כאשר לכל בקשה לביטול העיקול הוטל 3,000 ₪.