פר"ק 125/99

תקציר

המבקש, ששימש ככונס נכסים לנכסי אלרום, עתר לבית המשפט בבקשה למספר הקלות בנוגע לארנונה שגבה המשיב. הסעד העיקרי המבוקש היה קביעת אופיו המחייב של הסכם פשרה שנעשה בין המבקשת לבין המשיב בעניין מיסים אלה. כן ביקש המבקש הוראות כיצד על המשיב לגבות ארנונה בגין פארק תעשייה מסוים. הבקשה התעוררה כמענה לטענת המשיב בדרישה לתשלום ארנונה בסך של כ-5.8 מיליון ₪. בית המשפט קבע בעבר כי יש להעביר את התביעה להליכי כינוס נכסים. המשא ומתן בין הצדדים לא הניב הסכם. המבקש טען כי אכן הושג הסכם אך המשיב חזר בו. עם זאת, המשיב טען אחרת וטען כי ההסכם אינו עומד בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות, הקובע כי חוזים מסוימים ייחתמו על ידי ראש העיר והגזבר כתקפים. בית המשפט הסכים עם טענתו המשפטית של המשיב ודחה את הבקשה, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים המקפידים על דרישות הפקודה. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי אין לו סמכות לדון בבקשות נוספות של המבקש בנוגע לחובות ארנונה, שכן אלה נופלות בתחום סמכותן של בתי המשפט שנקבעו בחוק. המבקש, כבעל הנכס, חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב, אשר נקבע על סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. בית המשפט קבע דיון ליום 16.9.2009, כדי לדון בתביעת המשיב ולהחליט על הצעדים הבאים. פסק הדין, שניתן בהיעדרם של שני הצדדים, הדגיש את הצורך בפתרון מהיר של הסוגיה, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי התוצאה היא בלתי נמנעת בהתבסס על הטיעונים שהתווספו והתקדימים המשפטיים.