ע"פ 46602-03-13

תקציר

מדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שהרשיע ארבעה מערערים בהשקיית גידולים חקלאיים בקולחים ללא היתר ובניגוד לתנאים רגולטוריים. העבירות קבועות בפקודת בריאות העם, 1940, ובכללי בריאות העם (טיהור שפכים המיועדים להשקיה), התשמ"א-1981. המערער הראשון הוא הבעלים של חברת המערערת השנייה ומעבד כ-700 דונם קרקע. המערערת השלישית היא הבעלים של חברת המערערת הרביעית ומשתפת פעולה עם המערערות הראשונה והשנייה בעיבוד הקרקע ובשיווק התוצרת. עניינו של המערער בהשקיית גידולים חקלאיים בבקעת שורק בקולחים שלישוניים ממתקן טיהור המופעל על ידי קיבוץ צרעה, ללא היתר ובניגוד לתנאי ההיתר, במשך תקופה ממושכת בשנת 2008. בית משפט קמא הרשיע את המערערים לאחר שבחן ביסודיות את חומר הראיות ומצא כי עדויותיו של המשיב היו אמינות. על המערערים נגזרו קנסות שנעו בין 25,000 ל-75,000 ₪, עם אפשרות למאסר של שישה חודשים. הקנסות היו אמורים להיות משולמים בתשלומים חודשיים, וכל מערער נדרש לחתום על התחייבות להימנע מעבירות נוספות. בערעור על פסק הדין טענו המערערים כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה, ובית משפט קמא שגה מספר פעמים בפסק דינו. עם זאת, ערכאת הערעור דחתה טענות אלה, ולא מצאה כל פגם בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא. רישומי הבעלות והשימוע הראו בבירור את אחריותם של המערערים, ודי היה באיתור השטח ובשיטות ההשקיה. כתב האישום התבסס על חקיקה רלוונטית, והעונש שהטיל בית משפט קמא היה סביר וחוקי. לפיכך, הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה.