ת"א 4071/02

תקציר

אזרח ישראלי נחטף פעמיים ועונה על ידי הרשות הפלסטינית בשנים 1999 ו-2000. הוא תבע את הרשות הפלסטינית על פיצויים בבית משפט ישראלי, אך התברר כי היה מעורב בתאונת דרכים שש שנים לפני החטיפה ואף הגיש תביעת נזיקין. בית המשפט נדרש לקבוע את הקשר הסיבתי בין נזקי התובע לבין פעולות הרשות וכן את גובה הפיצוי. השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח את התנאים להחלת דוקטרינת העמימות הסיבתית, קרי היה עליו לבסס קשר סיבתי בין כל נזק שנתבע לבין אירועי מעצרו. המוגבלות הנוירולוגית והקוגניטיבית יוחסה בחלקה לרשות הפלסטינית ובחלקה לתאונת הדרכים הקודמת. השופטת קבעה את נכויותיו הרפואיות של התובע, לרבות לקויות נוירולוגיות מוטוריות, נוירולוגיות קוגניטיביות, שיווי משקל ושמיעה, וקבעה את דרגת הנכות המשוקללת המיוחסת לרשות הפלסטינית על 50%. הנכות התפקודית נקבעה על 50%, מתוכם רק 25% היו קשורים לפעולות הרשות. השופטת דחתה את תביעות התובע להפסד השתכרות מחוסר ראיות, אך פסקה לו פיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות כאב וסבל במהלך מאסרו ולאחריו, ואובדן הנאה מתחביב הציור. כמו כן פסקה השופטת לתובע סכומים גלובליים עבור טיפולים רפואיים עתידיים וסיוע מאחרים. לבסוף, השופט סירב לפסוק פיצויים עונשיים אך פסק פיצוי מוגדל בשל היסוד הזדוני בפעולות הרשות. סך הפיצויים שנפסקו לתובע עמד על 360,000 ₪, בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.