עב"ל 197/09

תקציר

פסק דינו של בית המשפט סובב סביב שתי שאלות מרכזיות הנוגעות לערעור על פסק דין קודם. ראשית, האם תביעת המערערת לתשלום הפרשים ביחס למענק מהוון ששולם בשנת 1973 נדחתה בצדק על ידי הערכאה הנמוכה יותר מחמת תקופת ההתיישנות. שנית, איזה מחישובי המערער או המוסד לביטוח לאומי (המשיב) לגבי שכר הברוטו של המערער צריך לשמש בסיס לזכאות לגמלה. בית המשפט מוצא כי המשיב לא העלה את סוגיית ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה, ועל כן מתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, ופוסק לטובת המערערת בנקודה זו. ההחלטה לדחות את התביעה מחמת תקופת ההתיישנות מתבטלת בכך. באשר לקביעת שכר הברוטו של המערער, בית המשפט מקבל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר ואינו מוצא עילה להתערב בפסק דינה. בית המשפט מסביר כי בעוד שעמדת המערערת ביחס לשיעור השכר הקובע השתנתה במהלך ההליך, החלטת הערכאה הנמוכה יותר לצדד בחישוב המשיב ב-762.39 לירות (ברוטו) הייתה סבירה. זאת, משום שטענותיו וראיותיו של המערער בנוגע לשכרו לא היו ברורות ומפוקפקות, ואילו אישורו האחרון של המשיב בעניין, שהוצג על ידי מזל אבגנים, לא סותר ולא נבדק בחקירה נגדית. אשר על כן, נדחה הערעור באשר לשיעורו המקובל של שכרו של המערער. בית המשפט מקבל את הערעור על תקופת ההתיישנות וקובע כי תביעת המערערת לתשלום הפרשים לא פקעה. התיק מוחזר לערכאה הנמוכה יותר על מנת לבסס את הבסיס לחישוב הפנסיה המהווננת ששולמה למערערת באותה עת, ולאחר מכן לקבוע את תשלום ההפרשים על בסיס השכר הקבוע כפי שהוחלט (762.39 לירות). כל צד אחראי להוצאות המשפט שלו, והתיק מועבר לנשיא בית הדין האזורי בתל אביב כדי שימנה פאנל חדש להמשך חקירה.