ע"א 1340/00

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על תקופת ההתיישנות בתביעה שהגישו מספר תובעים נגד עורך דין שייצג אותם בעסקאות רכישת מקרקעין. התובעים טענו כי עורך הדין התרשל מקצועית בכך שלא רשם הערות אזהרה כדי להגן על זכויותיהם, דבר שגרם להם נזק. בית משפט קמא דחה את התביעה בנימוק של התיישנות, והביא את התובעים לערער. עיקר טענות התובעים היו כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד מימוש הנזק במלואו, או לחילופין מהמועד בו הנתבע מימש את זכותו באופן חלקי. בית המשפט קבע, כי עילת התביעה קמה זמן קצר לאחר חתימת הסכמי הרכישה, והחלת "כלל הגילוי", תקופת ההתיישנות החלה כאשר נודע לתובעים על הנזק. מאחר שהתובעים ידעו על הנזק בשנת 1990, נדחתה התביעה שהוגשה בשנת 1998 בטרם עת. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי מאמצי הנתבעת לקדם את רישום זכויות התובעים בשנת 1992 אינם מהווים הודאה בחבות, כפי שנטען על ידי התובעים. בית המשפט הסכים עם החלטת בית המשפט קמא בעניין ההוצאות והציע לדחות את הערעור ללא הוצאות נוספות למי מהצדדים. השופט גריל הסכים עם הדחייה, אך לא התייחס להוצאות. משכך, נדחה הערר, ובקשת התובעים להשבת פיקדונם אושרה.