ע"א 52/72

תקציר

המחלוקת התמקדה בהפרה לכאורה של תנאי השכירות על ידי השוכרים, מה שהוביל את המשכירים להגיש תביעת פינוי. השוכרים העבירו את השימוש בנכס המושכר לחברה שהקימו, מה שגרם לבתי המשפט לדון בשאלה האם פעולה זו מהווה הפרה של חוזה השכירות. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הפינוי, אך העניק לשוכרים סעד של צדק בתנאי שישלמו למשכירים פיצויים. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, והסכים כי השוכרים אכן הפרו את חוזה השכירות בכך שהעבירו את השימוש בנכס לחברה. בית המשפט הסביר כי החברה, בהיותה ישות משפטית נפרדת, מוגדרת כ"אדם שונה" ובכך הפרו השוכרים את תנאי השכירות. בנוסף, בית המשפט מצא כי המשכירים לא הצליחו להוכיח כי השוכרים השכירו את הנכס לחלוטין, וניתן לפרש את השימוש של החברה כהרחבה של סמכות השוכרים. כמו כן, בית המשפט קבע כי יש מקום לסעד מן הצדק, שכן הפרת השוכרים לא גרמה נזק בלתי הפיך והם תיקנו את ההפרה טרם הגשת התביעה. ההחלטה התייחסה גם לגובה הפיצוי, כאשר השופטים הגדילו את הסכום שישולמו על ידי השוכרים תוך העלאת העלויות שנפסקו למשכירים. בית המשפט הדגיש כי סעד מן הצדק צריך להיות נגיש למי שתיקן הפרות חכירה, ויש לתקן הפרות טכניות ולא לגרור עונשים חמורים כמו פינוי. ממלא מקום הנשיא זוסמן והשופטים ברנסון, ויתקון וכהן הסכימו עם ההחלטה והדגישו את הצורך בגישה מאוזנת לסעד מן הצדק. השופט כהן התייחס גם לדרישת תום הלב, וציין כי הסעד צריך להיות זמין למי שתיקן נזק, ללא קשר להתנהגותו, אם כי הכיר בכך שהטעיה מכוונת תצדיק תוצאה שונה.